הנספרסו תמיד טועה

מסיימת סאגה של שבוע מול חברת נספרסו סביב תאום החזרת מכונת הקפה שלנו שנלקחה על ידם לתיקון.

שורה תחתונה: המכונה שבה אתמול לביתנו, עובדת כחדשה ואפילו קיבלנו פיצוי (2 כוסות ו-3 שרוולי קפסולות).

הידד!

ואני אומרת ש…

המדד היחיד שבו אסור למדוד שרות, הוא מדד השורה התחתונה.

שרות הוא חוויית שרות. שירות הוא אוסף של אירועים שירותיים.

כשאני מדברת עם נציג ומבקשת לדחות את התיאום המקורי והוא מתאם איתי מועד חדש, מאוחר יותר.

כשבמועד התיאום המקורי (זה שהתקשרתי לדחות) אני מקבלת סמס שהגיעו ולא הייתי בבית (כאילו, דה).

כשאני מדברת עם נציג שמחזיק אותי 10 דקות על הקו בשביל לבדוק, ואז אומר לי שיתקשר מאוחר יותר כדי לתאם מחדש.

כשהנציג אכן מתקשר ומסביר לי שהנציג הראשון טעה ולא באמת הזיז את התאריך ומתאם איתי מועד חדש חדש.

כשלא מגיעים ביום התיאום החדש חדש.

כשאני מתקשרת והנציגה אומרת לי שגם הנציג השני לא שינה את התאריך (מה קורה לכם שם? מה יש בתאריך התיאום המקורי הזה שאף אחד לא מצליח לשנות אותו?).

כשהיא מבטיחה לבדוק ולהתקשר לתאום חדש חדש חדש.

כשאני דורשת ממנה שיגיעו היום.

כשכעבור 3 שעות אני מתקשרת והנציג שעונה כבר יודע שלא יגיעו היום (אז למה היא לא התקשרה להודיע?) ואז לא מבין למה אני כועסת שהרי רק פעם אחת לא הגיעו.

כשהוא משאיר אותי רבע שעה על הקו כדי לבדוק ואז אומר לי שהוא יצטרך לחזור אלי.

כשאני מתרגזת ומבקשת מנהל ומאותו הרגע הנציג לא מוכן לדבר איתי, ולא מוכן לחזור אלי ולא מוכן לתאם איתי ״כי ביקשת מנהל״ (מה זה? מן עונש כזה?) והמנהל יתקשר מחר.

כשלמחרת חוזרת הנציגה ומתאמת איתי מועד חדש חדש חדש.

כשמיד אחריה מתקשר המנהל, מקשיב, מתנצל, מבטיח ללמוד מה קרה, וממשיך ומבטיח לעקוב אישית ולוודא שהמכונה תגיע במועד החדש חדש חדש ומסיים ומבטיח להתקשר ולתת לנו מחווה שירותית.

כשאני מחכה בבית במועד החדש חדש חדש ומקבלת סמס שמודיע לי שאני לא בבית (ולכי תוכיחי שאין לך אחות).

כשלשמחתי יש בהודעה נייד של השליח.

כשאני מתקשרת לשליח אבל הוא לא עונה.

כשתוך כדי העצבים שלי על הנציגה מהשרות (שדווקא כן ענתה) אבל לא באמת מספיקה לעזור כי השליח מתקשר אלי חזרה.

כשהשליח אומר לי שרשום לו נייד אחר (אחרי שאמרתי בכל שיחה ושיחה, כולל למנהל, שיוודאו שהנייד שלי הוא זה שמעודכן ולא של הבנזוג שנמצא בחו״ל/בטיסה הביתה ולא יהיה זמין, וכולם אישרו שזה אכן כך).

כשהשליח מגיע בזמן ומחזיר את המכונה (השבח לאלה).

אז כשכל זה קורה זו לא חוויית שירות נעימה. זהו לא אוסף אירועים שירותיים נעימים.

כשכל זה קורה אז המנהל הנחמד והקשוב שאכן מתקשר אחר כך, והמחווה השירותית שנותן כמובטח (מחווה? מה דעתכם על פיצוי על טרטור, עצבים ועוגמת נפש?) מאבדים (כמעט) את כל המשמעות שלהם.

שרות לא נמדד בשורה התחתונה. שרות נמדד בחוויית השרות של הלקוחה.

והלקוחה הזו לא מרוצה (נראה לי שהמסר די עבר כאן), גם כשהשורה התחתונה סבבה.

הוראות הפעלה לעם סגולה

מאזינה לגלצ, 26.3.19, לתכנית "עושים צהריים" ושומעת שיחה עם אזרח ששמו איתי שביתו נהרס מטיל לפני 5 חודשים. (חפשו לבד קישור)

ואני אומרת ש…

מיד הבנתי שעל בסיס הראיון הזה חייבות לנסח הוראות הפעלה לעם הסגולה:
1) הקשיבו לאיתי, אזרח שביתו נהרס מטיל לפני 5 חודשים.
2) שמעו שהמדינה מציעה לו 580,000 ש"ח (כן, ש"ח. לא דולר) שאיתם הוא צריך לפנות את הריסות ביתו הישן ולבנות אחד חדש.
3) שפשפו את אזניכם בתדהמה כשתבינו כמה זמן לקח לפצות אותו על רכבו שגם הוא נהרס (אמ;לק שבועות של טרטורים).
4) הבינו שהמדינה פה בשביל לעשות ממנו צחוק/לעשות עליו סיבוב/להוציא לו את הקרביים/להוציא אותו מדעתו (אין צורך למחוק. כלום לא מיותר) בתהליך שאולי יימשך שנה ואולי שלוש.
5) שמחו שזה הוא ולא אתם.
6) הצביעו ביבי.
כי ביבי שומר על בטחוננו.
כי ביבי הוא שקול והוא יודע מה הוא עושה (ככה לפחות אמר ברדיו אזרח אחר שביתו בשדרות נהרס אתמול מטיל, והוא בטוח יודע. שיהיה לו בהצלחה עם הפיצויים).
כי לביבי חשובים רק האזרחים והאזרחיות והםן ורק הןם לנגד עיניו.
כי ביבי כונן פה מדינה לתפארת אומות העולם. אור (חושך?) לגויים.

ועל זה אני אומרת ש…

בא לי להקיא על הממשלה הזו ועל העומד בראשה, אבל אני נמצאת עמוק מדי בדיכאון כדי להתפנות לזה.
ביום שבו אני אבין את הא.נשים שמצביעים שוב ושוב לאותה מפלגה שמחזיקה אותנו בכאוס, בפחד ובסבבי אלימות אינסופיים שהפכו להיות מציאות טבעית, זה היום שבו אני אאבד את שפיותי. אז מעדיפה להמשיך שלא להבין אתכםן. אנא חסכו ממני את ההסברים שלכןם.
הצביעו ביבי.
#עםסגולהבתחתשלי

שיתוף פעולה בין נשים, בין נשים וגברים על רקע פעילות פמיניסטית

נכתב על-ידי: ד"ר רבקה נרדי ומיכל זאבי

הקדמה משותפת:

הבחירות בפתח. נראה שאין זמן מתאים יותר מאשר לדון בכובד ראש על הצורך החיוני בשיתופי פעולה. הרוב יסכימו על כך, אך רק מעטים יצליחו ליישם זאת. במאמר המשותף שלנו, בו כל אחת מאתנו פרשה את מחשבותיה, אנחנו מנסות לפצח את "החידה", למה המובן מאליו לא מיושם. למה המובן מאליו לא מיושם גם בעתות משבר. לכאורה כל התנאים בשלים: מטרה משותפת (בוודאי לקבוצות רבות הדואגות לעתיד המדינה ולעתיד הדמוקרטיה), ולמרות זאת, סכסוכים וחלוקי דעות שיוצרים פילוגים ובעיקר רוח רעה.

נראה שבמאבק בין "אידאולוגיה" ל" פסיכולוגיה" ה"פסיכולוגיה" מנצחת, כלומר היצרים, מאבקי האגו, הדחפים, התודעה הנמוכה.

וממש כמו בטיפול זוגי, רק בעת משבר עמוק, רק כאשר סכנה מוחשית עומדת בפתח קורה לנו משהו. אנחנו מגייסים את הדלק הנפשי הדרוש ומתגברים "לפתע" על מחלוקות העבר. כן זה קורה גם לפרט וגם לקבוצות. לא תמיד. אך הפוטנציאל קיים.

ורבקה אומרת ש…

היוזמה לכתיבת מאמר זה נולדה על ידי מיכל שספרה לי על רצונה להבין איך עובדת אצלנו, נשים עם נשים, ונשים עם גברים הפסיכולוגיה של שיתוף פעולה מקצועי. ובמיוחד רצתה להבין איך זה עובד בין נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. היא ספרה לי סיפור עגום על כנס פמיניסטי גדול וחשוב שתוכנן במשך חודשים רבים וממש לפני קו הסיום כשכבר היו מוכנים תאריך, הזמנות ואולם, הוא בוטל בשל סכסוכים פנימיים בין קבוצות שונות. סיפור זה הזכיר לי מיד את סיפור התפרקותה של התנועה לשוויון ושלום בין המינים שהוקמה ביוזמתו של בן זוגי ד״ר חן נרדי בשנת 2004. היות והייתי שותפה פעילה להקמת התנועה וגם חברת הנהלה ראיתי מקרוב את ״עלייתה ונפילתה״ של התנועה. נכון, סכסוכים פנימיים, בעיות אגו, מאבקי כוח – כוחות רעים שהאפילו ובלעו את המטרות הנאצלות שהיו משותפות לכולנו. וגם נזכרתי במכון נורה שהקמתי עם שלוש שותפות נשים בשנת 1983 שהיה מוביל וחלוץ בתחום העצמת נשים. מכון שהיה יקר ללבי מאוד אותו עזבתי בעוגמת נפש גדולה בסוף 1989.

שיתוף פעולה הוא מושג מוכר ופופולרי. היכן שקיימים בני אדם, היכן שמתרחשים חיים יש צורך בהפעלת שיתוף פעולה, בין אם מדובר בזירה הפרטית של חיינו בין אם מדובר בזירה הציבורית. עם זאת ולמרות ההכרח בקיומו יישומו לעתים נתקל בקשיים גדולים. אנחנו בני האדם נשים וגברים הבאים מרקעים שונים תופסים לעתים את הפרקטיקה של שיתוף פעולה באופנים שונים. אנחנו גם מונעים מצורכי אגו, אנחנו מושפעים מדעות קדומות, יש לנו מזג משלנו, וכול אלו משליכים על יכולותינו כמו גם על המוטיבציה שלנו לשתף פעולה. שיתוף פעולה מבקש מאתנו ״קורבנות": וויתור על בלעדיות של ההצלחה, התחשבות במזג ובקצב, ברגשות ובדעות של זולתנו, התמודדות עם "הפרעות התנהגותיות" של זולתנו, זאת למען טובת המטרה המשותפת.

לקראת הכנת המאמר נפגשנו כאמור מיכל ואנוכי, והקלטנו את שיחתנו ממנה אביא כמה מחשבות.

מוקשים בשיתוף פעולה בין נשים

תוכנה של הכותרת מכאיבה לי, היא מקפלת בתוכה סתירה בלתי אפשרית בין כמיהה לאחווה נשית, לבין מציאות שיש בה קנאה, תחרותיות והכשלה של נשים על ידי נשים. כמעט אמרתי פנטזיה מול מציאות, אך משהו בתוכי מסרב לקבוע ששיתוף פעולה בין נשים נועד לכישלון. בשיחותיי המוקלטות עם מיכל התבקשתי על ידה להביא דוגמא של הצלחה. בלי לחשוב הרבה נזכרתי בפרויקט הראשון שלי שהתקיים בין סוף 1978 עד אביב 1983 – הפרויקט לקידום האישה, בחסות עירית הרצליה המחלקה לשירותים חברתיים ומשרד העבודה והרווחה. זה היה פרויקט חלוצי בישראל, מודל ראשוני בהשראת המודל הצרפתי (1973) שעבר תכנון מחדש על ידי בשינויים מותאמים להוויה הישראלית. זו הייתה גם כניסתי לשער הרחב של הפמיניזם. חיפשתי ומצאתי אשת מקצוע, עובדת סוציאלית ויחד יצרנו את הפרויקט הזה. הוא הצליח מעל המשוער. היינו גאות ומאושרות וגם חברות טובות. מיכל דחקה בי שאגיע לגרעין של שיתוף הפעולה בינינו שאפשר לנו לעבוד יחד בהרמוניה מופלאה. אמרתי לה בלי לחשוב פעמיים: אמון ואהבה.

אמון ואהבה נובעים מעולם הרגש. הם מרחיבים את הלב להקשבה, לשיתוף, לפרגון, לנדיבות ולהכלה של השונות בין שניים. יכולות רגשיות אלו מאפשרות שותפות אמת. מנגד עומדים המוקשים: קנאה, צרות עין, תחרותיות, אינטרסים צרים המסיתים אותנו נגד עצמנו הרוצה להאמין – שחלילה לא נתפתה ל״נאיביות״ שניזהר שלא "ליפול בפח״, שנפקח עינינו ונזהה ״ניצול״. תארו לעצמכם שזולתנו מי שאמורים להיות השותפים שלנו נאבקים באותם כוחות, והרי לנו מצב בו החשדנות והפחד מניצול מנצחים. והשותפות נסדקת, מתפוררת, מתפוגגת.

הנה דוגמא להצלחה.

ייסודו של המרכז הראשון בישראל לקידום נשים, בחסות המחלקה לשירותים חברתיים בעירית הרצליה ומשרד העבודה והרווחה. סוף 1978. אני נבחרת לתכנן ולהוביל את המיזם ומצרפת אלי את הדסה, עובדת סוציאלית בשלה בגיל וצעירה בניסיון. אישה נעימה ונבונה ששמחה על ההזדמנות. אנחנו מקימות מיזם חלוצי בישראל בתחום החזרת נשים עקרות בית לעולם העבודה הלימודים והפעילות ההתנדבותית. זאת באורנטציה פמיניסטית, בהשראת מודל צרפתי שעובר תכנון מחודש על ידי. אנחנו נלהבות, מאמינות, משלבות כוחות יידע ותבונה. אהבתי אותה, רציתי בחברתה. הרצון הפרטי באהבה, בחברות יחד עם התשוקה להצליח מולידים שיתוף פעולה שכיום, אני יודעת זאת במפורש, אני הובלתי אותו. לא ראיתי אז את ניצני הקנאה שהוסתרו היטב, גם לא את צרות העין שהייתה מוסווית היטב על ידי התנהגות מעודנת וקורקטית. וכך הולך וצומח הפרויקט שלנו ובעקבותיו אנו מקימות עם עוד שתי שותפות את מכון נ.ו.ר.ה להעצמת נשים בעולם העבודה ובעולם הפוליטי.

לאחר שבע שנים טובות החלום קורס, בשל קנאה וצרות עין. אלו האויבים בהא הידיעה של עבודת נשים משותפת כתף אל כתף.

שיתופי פעולה טובים ומעשירים קיימים בשפע. בלעדיהם העולם לא יכול היה להתקיים, עסקים היו קורסים, משפחות היו מתפוררות, מלחמות היו והינן פורצות ואנשים היו והינם נמקים בבדידותם. 

אחת הדוגמאות המופלאות לשיתוף פעולה בין פעילות פמיניסטיות, מהעידן העכשווי  היא תנועת ME TOO  שעוררה בעקבותיה תנועת בת WHYIDIDNOTREPORT למה לא דיווחתי. התהודה העולמית הייתה עצומה. היא שינתה יסודות חשיבה עמוקים בתודעה החברתית והאישית של נשים וגברים. שום דבר לא יכול לחזור ולהיות כשהיה. הכוח הנשי להגיב, הכוח הנשי להבין ולקבל אחריות על העדר תגובה משך דורות הוא הרבה מעל ומעבר לסוגית הטרדות מיניות. את שיתוף הפעולה חובק עולם ומעמדות ניתן להסביר לא רק משום ש"הגיע הזמן" אלא בעיקר משום שקמה קבוצת נשים חזקה ופריווילגית והובילה מהלך שבדרך כלל נתפס כמסוכן וגם לא רציני – לבטא מחאה כנגד גברים נצלנים.

משום שהצורך לשיתוף פעולה הוא כה ברור וחיוני אי שתוף פעולה מעורר תמיהה (על פי חוקי השכל הישר) אך בעצם די צפוי אם מכירים בחולשות המין האנושי. הדוגמאות רבות מספור. מסקרנות במיוחד לצורך המאמר שלנו הן דוגמאות של אי שיתופי פעולה בין פעילות פמיניסטיות הנאבקות כתף אל כתף למען מטרות משותפות.

כשאני חושבת על ההיבט המגדרי בכול הקשור לשיתופי פעולה עולות בי אוטומטית דעות קדומות.

גברים – הם בעלי כישורים טבעיים במצבי תחרות ולכן יכולים להתמודד באופן עניני יותר עם קונפליקטים.

נשים – הן בעלות כישורים רגשיים גבוהים יותר ומצוידות בקוד נאמנות גבוה יותר ןלכן יתמודדו טוב יותר עם קונפליקטים. למען המטרה המשותפת הן יכילו תסכולים ויוותרו כדי לשמור על אווירה טובה. על אחת כמה וכמה שהן תנהגנה כך בקונטקסט פמיניסטי.

תוך כדי כתיבת שורות אלו אני יודעת שהמצב המציאות שונה. ניסיוני האישי לימדני שלעתים הכללות מגדריות מטעות. כישלון שיתוף הפעולה שחוויתי בעבודתי ההתנדבותית, עם עמיתה שאהבתי והערכתי, למען מטרה משותפת, חשף אותי לאכזבה. הציפיה המגדרית שהייתה בראשי לא התממשה. נהפוך הוא. חוויתי פער מכאיב בין מה שכה האמנתי בו – אחוות נשים – לבין מציאות שבה התחרותיות והקנאה הולידו מאבק מכוער על מנהיגות.

שיתוף פעולה מזמין מנהיגות משותפת, הצנעת האגו, התחשבות ושקיפות של דעות ומידע. לא כך היה. כמה שנים קודם לכך עזבתי בשל סיבות דומות שותפות עם שלוש נשים שאהבתי שחשבתי שהן חברותיי. המסקנה היא שאידיאולוגיה, גם זו הדוגלת בשוויון ושותפות, אינה מספיקה כדי להתמודד עם יצרים ופחדים אישיים. פעם אחר פעם כאשר נשים נוכחות במגבלות האנושיות שלהן ושל חברותיהן הן חשות תסכול, כי הציפיה לעתים גדולה מהחיים.

מה נדרש כדי לקיים שיתוף פעולה שיניב תוצאות:

(1) לשנן לעצמנו שעלינו לחזור ולראות את התמונה הגדולה, את המטרה.

(2) להתמודד עם המוקשים הפנימיים –

• "הסרדין" הפנימי המייצג את הפחד להשמיע קול אוטנטי, הדוחף אותנו לעמדה פאסיבית שיוצרת מצב פנימי של חוסר אונים, מה שמאפשר לזולתנו להפעיל אותנו.
• להתמודד עם "הכריש" הפנימי המסית אותנו להילחם, לנצח בכול מחיר, לעמוד לבד על הבמה הציבורית, לנקוט בכול האמצעים כדי להגיע למטרה.
• ההתמודדות מקבלת דלק ומוטיבציה מ"הדולפין" הפנימי שלנו ש"בית גידולו" בתודעה גבוהה יותר, ממצפן מוסרי, מאמפתיה ואומץ לב.

האם זה אפשרי? כן. עובדה שמתקיימים הרבה שיתופי פעולה פוריים בכול תחומי החיים, בין גברים לגברים, בין נשים לנשים ובין נשים לגברים. שאם לא כן עולמנו הפצוע כבר מזמן היה נכחד.

ומיכל אומרת ש…

בשנים האחרונות אני מקדישה מזמני לעשייה אקטיביסטית פמיניסטית, אך גם להתבוננות, ניתוח וחשיבה על הנעשה בזירה הפמיניסטית בישראל ובפרט בזו שמתקיימת ברשת האינטרנט. מתוך התבוננות זו התעוררה סקרנותי כלפי היכולת וחוסר היכולת של נשים פמיניסטיות לשתף ביניהן פעולה. את שיתוף הפעולה אני רואה כמנגנון חיוני להנעה של פעילות חברתית שלרוב סובלת ממחסור במשאבים ואשר מתבססת על התנדבות. ללא שיתוף פעולה נשארים הפעילים והפעילות כמו איים קטנים ומבודדים של פעילות שיכולת  ההשפעה שלהם מוגבלת בהרבה לו היו משתפים פעולה.

בשיחה עם רבקה סיפרתי לה על פרויקט שאחריו עקבתי בהקשרו של שיתוף פעולה נשי פמיניסטי. במסגרת פרויקט זה תוכנן כנס אקטיביסטי גדול שכותרתו הייתה "אקטיביסטה – כנס נשים אקטיביסטיות מכל גוני הקשת". הגישה שהנחתה את מארגנות הכנס הייתה שהוא יכלול ויכיל כל אישה אקטיביסטית ללא הבדל דת, גזע, לאום או השקפה פוליטית. ההנחה שגלומה בגישה זו היא שיש ביכולתנו להתחבר על בסיס זהותנו כנשים על אף רכיבי הזהות האחרים שלנו בהיותנו פלסטיניות או יהודיות, מזרחיות או אשכנזיות, עניות או עשירות, ימניות או שמאלניות. אלא ששיתוף פעולה מרגש זה שהתחיל עם המון אופטימיות ותקווה, התפרק בעצב, בכעס ובכאב.

אמון ואהבה: האם הכל אישי?

מסמך עקרונות הכנס שהגדיר את מטרותיו הזכיר את חשיבותו של האמון ההדדי כאחד המרכיבים שדרושים כדי לאפשר השתתפות ושותפות של נשים רבות ככל האפשר ביוזמה המתגבשת, וכך נכתב שם – "צוות הארגון רואה מחויבות להתכונן מראש ובצורה מתוכננת על מנת לייצר בסיס לשותפות, אמון הדדי והתגברות על חסמים אשר תאפשר השתתפות ושותפות". נושא האמון כחלק חשוב בבסיסו של שיתוף פעולה עלה גם בשיחתי עם רבקה, והשאלה המרכזית שעולה ממנו היא כמה אמון אנו יכולות לתת בנשים רק מתוקף היותן נשים תוך התעלות מעל פערים של דת, לאום, גזע ואפילו השקפה פוליטית? עד כמה אנחנו יכולות "להתרומם" מעל זהויות, מאפיינים ומרכיבים שונים של מי שאנחנו ולהתחבר על בסיס היותנו נשים.

הרצון שלנו כנשים פמיניסטיות לשנות את העולם קורא תיגר על מציאות מפלה ודכאנית תוך שאנו נדרשות לתפקד במסגרתה של מציאות זו ולשנות אותה מבפנים. הפעילה היהודית שמאלנית עלולה לראות בפעילה המתנחלת הימנית כמי שפוגעת בניסיון של יהודיות ופלסטיניות לסיים את הכיבוש, האפליה והדיכוי כלפי העם הפלסטיני. אולם עבור הפעילה הפלסטינית זו וגם זו הפעילה היהודייה משמאל וגם זו מימין שתיהן שייכות לקבוצה אחת שלוקחת חלק באפליה ובדיכוי של העם הפלסטיני. כך מושפעת פעילותנו מהחברה המשוסעת והמפולגת ומהתרבות המגוונת שבתוכן היא נטועה. הנושאים שמשסעים את החברה מקשים על הניסיונות לשתף פעולה ולעיתים "ממלכדים" אותם. כך, הרצון להתחבר על בסיס היותנו נשים מקבל לעיתים ביטוי בהחלטה "להזיז הצידה" את סלעי המחלוקת השונים אך הזזה זו עשויה להתפרש דווקא בתור מה שמונע מלכתחילה את היכולת לשתף פעולה. דבר זה ניתן לראות במה שכתבה איה זינאתי ("פעילה פמיניסטית פלסטינית, תושבת לוד וממובילות המאבק נגד אלימות כלפי נשים בעיר ובחברה הפלסטינית בתחומי 48"), לאחר ביטולו של כנס אקטיביסטה: "אני חייבת לציין כי חלקכן הזעיר אכן מוכנות לדבר על הכיבוש ובמיוחד הכיבוש של הגדה המערבית ועזה בשנת 1967, אך קול זה מתמוסס מול רובכן שלא רוצה לדבר על זה בכלל. איך מתנחלת בתוך בית ואדמה שהיא גזלה ממשפחה ואישה פלסטינית אחרת, יכולה לצפות מאיתנו לשבת על שולחן ולדבר על שותפות וזכויות נשים? זה בלתי אפשרי, נקודה. פלסטינית שמשתתפת בשיח כזה שמה עצמה מראש בעמדה צבועה, חלשה, ואולי אינה מודעת לסכנה שבשיח זה."

כדי לייצר תרבות, מבנים ותהליכים נעדרי שליטה שכוללים ערכים של כבוד כלפי מגדר שונה, זהויות שונות וצרכים וזכויות של מיעוטים נדרש שיתוף בכוח ונדרשת זהירות שלא להפעיל כוח. עבור זינאתי ההימנעות מלדון בכיבוש, כפרקטיקה לשיתוף פעולה, מהווה שימוש בכוח שיש ליהודיות על פני הפלסטיניות ובכך, לשיטתה, דווקא נמנעת היכולת לשתף פעולה.

בשיחתנו דיברה רבקה גם על אהבה. אהבה איננה חייבת להיות רומנטית. אהבה עבורי מקפלת בתוכה אמון, כנות ותקשורת פתוחה שצריכים להיות הדדיים על-מנת שאהבה תפרח ושיתוף הפעולה יצלח. עבודת ה-MA שלי עסקה בגברים שלוקחים חלק באקטיביזם פמיניסטי בישראל. במסגרת עבודה זו ראיינתי פעילים בולטים ונושא מרכזי וחשוב שעלה אצל כולם היה שיתוף הפעולה שלהם עם נשים פמיניסטיות. כאשר בחנתי וניתחתי את שיתופי הפעולה שעליהם סיפרו לי צף ועלה הרובד האישי שגלום בהם. כך, גם כאשר כלפי חוץ שיתוף הפעולה הוצג ככזה שמתקיים בין שני ארגונים, איכותו ותוצאותיו נקבעו במרבית המקרים בהתאם לקשר האישי שנוצר, או שלא נוצר, בין פעיל לפעילה מסוימים באותם ארגונים. שיתופי הפעולה המוצלחים שנמשכו לאורך שנים היו מבוססים על כבוד, אמון ואהבה כפי שניתן לראות זאת במילותיו של אחד ממשתתפי המחקר על פעילה שהוא מרבה לשתף איתה פעולה – "אני מאד, מאד, מאד אוהב אותה. מאד אוהב אותה". אהבה זו איננה אהבה רומנטית, כאמור, אלא מושג שהבחירה בו מעידה על קיומו של קשר אישי של אמון ופתיחות שמאפשר את פעילותם המשותפת לאורך שנים.

שותף/ה "טבעי"/ת לכינון שיתוף פעולה

ההחלטה לשתף פעולה מצריכה חיפוש ואיתור של האדם או הארגון המתאים עמו אנו רוצים/ות לשתף פעולה. על פניו, כאשר שני א.נשים או ארגונים חותרים לאותו יעד, מכוונים לאותה מטרה יש פוטנציאל לשיתוף פעולה ביניהם. אולם לא פחות מהמטרה חשובה גם ההסכמה על הדרך ושיטות הפעולה. אחת הדוגמאות הבולטות לשותפות שאיננה "טבעית" בהקשרם של מאבקים פמיניסטים הוא החיבור בין פמיניסטיות לבין גורמים דתיים ושמרניים שעמדותיהם ומטרותיהם לעיתים קרובות סותרות ומוציאות זו את זו. שיתוף פעולה כזה מוכר גם במקומות שונים בעולם וגם בישראל, והוא זוכה לעיתים לביקורת שיוצאת כנגד ההתחברות למי שבפעולותיו האחרות חותר כנגד מטרות פמיניסטיות לשינוי העולם ואף מציגה חיבור זה כבלתי ראוי או בלתי מוסרי.

שתי דוגמאות בולטות לכך בישראל הן המאבק לסגירת ערוצי הפורנוגרפיה שהתקיים בתחילת שנות האלפיים; והמאבק שמתנהל כיום כנגד הופעותיו הציבוריות של אליעזר ברלנד שהורשע וישב בכלא בגין עבירות של תקיפה ומעשים מגונים. בשני המקרים חברו פעילות פמיניסטיות לגברים חרדים למאבק חברתי משותף. במאבק על ערוצי הפורנוגרפיה חברו ארגוני נשים לחברי כנסת דתיים וחרדים ונעזרו בכוחם ובהשפעתם הפוליטית כדי לחוקק חוק לסגירת הערוצים. על אף האידיאולוגיה השונה באופן מהותי מאחורי המוטיבציה של כל אחד מהגורמים, פמיניסטיות וחרדים, ההסכמה על המטרה ועל הדרך להשיגה היא שחיברה בין הצדדים. סלע המחלוקת במאבק זה היה דווקא בין פמיניסטיות שעל אף ההסכמה האידיאולוגית לפיה מתקיימת פגיעה בנשים מקיומם של ערוצים פורנוגרפיים לא הייתה הסכמה על הדרך שבה יש לפעול כנגדם.

במאבק נגד הופעותיו הציבוריות של אליעזר ברלנד ניתן לומר שקיימת תמימות דעים בין פמיניסטיות על כך שמי שהורשע וישב בכלא על תקיפה ומעשים מגונים איננו יכול להמשיך ולשמש כדמות ציבורית, אולם במקרה זה כמו במאבק על הפורנוגרפיה, הדבר המעניין הוא שיתוף הפעולה בין נשים פמיניסטיות לגברים חרדים. שיתוף פעולה כזה הוא מעניין שכן כדי שיצליח נדרשים שני הצדדים לשים בצד לא רק את המחלוקות האידיאולוגיות שפעורות ביניהם בנושאים רבים שאינם בליבת המאבק המשותף, אלא גם את מה שהם חושבים שהם יודעים על הצד השני. כל עוד לא מתקיים שיתוף פעולה, ניזונים שני הצדדים מסטריאוטיפים ומדעות קדומות אלו על אלו, דבר היוצר השפעה מעגלית. אין שיתוף פעולה כי לכאורה אין נקודת חיבור, כתוצאה מכך אין היכרות ולכן יש הסתמכות על סטריאוטיפים, והסטריאוטיפים הם שמחזקים את הדעה שאין נקודת חיבור ולכן לא ניתן לפעול במשותף וחוזר חלילה.

בכתבה באתר "המקום הכי חם בגיהנום" שתיארה את שיתוף הפעולה הייחודי שבין פמיניסטיות לחרדים חסידי ברסלב צוטט אחד החסידים שאמר: "גם עם פעילות פמיניסטיות, גם בין חברי הכנסת יש תמימות דעים. … כולם מבינים שזה עבריין מין שפל שצריך להילחם נגדו בכל דרך…. יש במאבק [הזה] מחרדים שמרנים בני המשפחות הטובות של ירושלים ועד לתל אביביות פמיניסטיות – ויש לי רק מילים טובות לומר על הפמיניסטיות, הן קשובות מאוד." אין ספק שההישגים של מאבק משותף זה בביטול חלק מהופעותיו של ברלנד הוא הדבר החשוב, אך הדברים שצוטטו לעיל מדגישים גם את החשיבות הרבה שיש בהיכרות שביכולתו של שיתוף פעולה לייצר.

אז מה נדרש כדי לקיים שיתוף פעולה שיניב תוצאות:

(1) כניסה לשיתוף פעולה דורשת מחויבות, לב פתוח, אמון ותקשורת פתוחה. דברים אלו הופכים את שיתוף הפעולה למורכב ליישום, אך התועלות הרבות שעשויות לצמוח ממנו הופכות את המאמץ ליישומו למשתלם.

(2) חיפוש אחר שותפים ושותפות לשיתוף פעולה יכול להיעשות באזור הנוחות שלנו, אבל חשוב לא לפסול חיפוש של שותפים/ות פחות טבעיים לנו. כך לצד התוצאות הצפויות משיתוף הפעולה נרוויח גם היכרות עם צדדים שלא הכרנו בשותף/ה שבחרנו.

נשים עוינות לציביליזציה

שומעת וקוראת היום הרבה על הפלא השמיני של העולם במסגרתו נכנסו מעט מאד נשים לרשימת הליכוד. ממש הלם ותדהמה.
ענת סרגוסטי למשל כתבה על זה, והיא פתחה כך:
"אפילו בטרם סיימו לספור את כל קולות המצביעים בפריימריז של הליכוד, כבר אפשר לומר בוודאות: ליכוד ונשים לא הולכים ביחד. וזו אינה הפעם הראשונה."
וסיכמה כך:
"כך או כך, מגדר כנראה אינו דגל שהליכוד רוצה להניף. גם בשנת 2019, הליכודניקים – ישנים או חדשים, ותיקים או טריים – לא חושבים שצריך לקדם נשים, לשלב נשים בממשלה או חלילה בקבינט, גם כשהעניין המגדרי הוא אחד הנושאים החשובים במדינה. כמה חבל שהם משאירים את השדה הזה נטוש."
הכתבה המלאה כאן: https://www.onlife.co.il/news/society/181584

ואני אומרת ש…

בימים אלו של חגיגות הדמוקרטיה והמפלגות ש"מקוששות נשים" לרשימותיהן (או לא), כדאי להיזכר על איזה אדנים יצוקים של מיזוגיניה (שנאת נשים) נבנו התרבות והחברה המערבית, הליברלית, הנאורה והמפוארת שלנו ככלל, ובכל הקשור להשתתפותן של נשים בתפקידי הובלה והנהגה בפרט.
אז הנה ככה ממש בקטנה, דברים שנכתבו על-ידי שני הוגים חשובים שעסקו בהנחת האדנים הללו:
"פרויד טוען שנשים עוינות לציביליזציה והן עומדות בניגוד אליה. ברוח דומה כותב הגל שנשים הן אירוניה נצחית בחיי הקהילה וכאשר הן אוחזות בתפקידי הנהגה המדינה בסכנה." או במילותיה המדויקות של המחברת:

“Freud […] argues in chapter 4 of Civilization and Its Discontents that women are "hostile to" and "in opposition to" civilization. In a similar vein, Hegel writes that the community "creates its enemy for itself within its own gates" in "womankind in general." Women are "the everlasting irony in the life of the community," and when "women hold the helm of government, the state is at once in jeopardy.” (p. 20)

(Pateman, Carole. ""The Disorder of Women": Women, Love, and the Sense of Justice." Ethics 91.1 (1980): 20-34.‏)

אמירות כאלו, כך לפי המחברת, מושתתות על תפיסתן של נשים כחסרות חוש צדק וככאלו שאינן יכולות לפתח אותו.

ועל זה אני אומרת ש…

מי שחושב.ת שזה דברים ישנים מפעם ושאין לתפיסות האלו אחיזה במציאות גם היום בשנת 2019 מוזמן.ת לחשוב שוב. ואחרי שחשבתםן שוב אז תסתכלו סביב ותראו כמה מעט נשים מצליחות להתמקם בתפקידים בכירים בפוליטיקה, כמה מעט מובילות מפלגות, וכמה מעט מגיעות לעמוד בראש רשויות ותבינו כמה עבודה עוד יש לנו בשביל לעקור את האדנים היצוקים הללו שההוגים החשובים האלו הניחו עבורנו.
עבור מי?

ספה משלך או: המוביל תמיד צודק

מעשה שהיה כך היה:
הזמנו ספה לחדר העבודה שלי, שהרי גם אישה עמלה שכמוני צריכה לנוח לה מעת לעת.
כעבור 3 חודשים.
ארז מקבל שיחת טלפון לתיאום הובלת הספה לביתנו.
נציגה: אנחנו יכולים לבוא מחר בין 13:00 ל-18:00.
ארז: מממ.. אנחנו לא בבית מחר בשעות האלו. אפשר בבוקר? אולי ביום אחר?
נציגה: לא אי אפשר בבוקר, ואני לא יודעת מתי המוביל יהיה שוב באזור שלכם.
ארז: אהה… אוקיי… אז מה עושים במצב כזה?
נציגה: אני אתקשר אליך.
כעבור שבועיים ארז מקבל שיחת טלפון נוספת לתיאום הובלת הספה לביתנו.
אותה נציגה: אנחנו יכולים לבוא בעוד שלושה ימים בין 13:00 ל-18:00.
ארז: ממש מצטער אבל גם המועד הזה לא נוח לנו. אפשר בבוקר של אותו יום? אולי ביום אחר? מה המועד הבא שאפשרי?
אותה נציגה: אני לא יודעת מה המועד הבא. ולא, אי אפשר בבוקר.
ארז:
אותה נציגה: תראה, אי אפשר שאנחנו כל הזמן מתקשרים לתאם איתכם ואתם לא יכולים להיות בבית בשום שעה.
ארז: אנחנו לא יכולים בשום שעה? אנחנו יכולים בבוקר. ואתם? חוץ מזה, מה זאת אומרת אתם מתקשרים לתאם? מה בדיוק ההגדרה שלך ל-"מתקשרים לתאם"? את מתקשרת כל שבועיים לתת לי מועד אחד ויחיד שמתאים לכם ולא מסוגלת להציע לי שום מועד חלופי. זה לא נקרא לתאם איתנו. זה נקרא לקבוע לנו עובדות בלי שום יכולת לערער עליהן.
אותה נציגה: אני מצטערת. זה המוביל, אנחנו לא יודעים מראש מתי הוא מגיע לאזור שלכם והתאמצתי במיוחד בשביל ליידע אתכם כמה ימים קודם.
ארז: את מבינה שזה לא יכול לעבוד ככה כשהמוביל מנהל אתכם במקום שאתם תנהלו אותו. אין לכם שיטה, אין לכם תהליך עבודה, אין לכם מועד קבוע לאספקה. אתם נותנים רק אופציה אחת, ברור שבמצב כזה יהיה קשה לתאם.
נציגה: עם לקוחות אחרים אין לנו את הבעיה הזו. רק איתכם. ובכלל, ככה זה בכל ענף הריהוט.
ארז:
(אני (בלב): שמחת זקנתי בראש חוצות. איך בדיוק עוזר לנו המידע הזה?)
אותה נציגה: טוב, תן לי לבדוק ואחזור אליך.
המשך יבוא…

ואני אומרת ש…

חבל מאד שיש חברות נותנות שירות שעדיין לא למדו את מה שאני כבר הספקתי לשכוח.
ומעשה שהיה כך היה:
לפני 26 שנה כשהתקבלתי לעבודה במתב-טלוויזיה בכבלים, ביומי הראשון בעבודה לימדה אותי האישה-והאגדה-אלופת-השירות-ללקוח, גניה רייכל-גיל, שתי מילים – אופציות ללקוח.
"בכל שיחה תמיד תתני ללקוח אופציות", ככה אמרה לי גניה, "לתת שירות מצוין זה לתת ללקוח אופציות. אף פעם לא לתת לו תחושה שאת קובעת לו דברים. שלא ירגיש שאת משאירה אותו רק עם עובדות מוגמרות וסגורות".
כך אמרה וכך עשיתי. וזה עבד כמו קסם.
כלי העבודה הזה של מתן אופציות ללקוחות, ובפרט ללקוחות כעוסים ועצבנים, הוא כלי שימושי, חזק ואפקטיבי. זה כלי שמעביר מסר ללקוח שאכפת ממנו, שרואות אותו, שמתחשבות בו, בצרכים שלו ובמגבלות שלו.
זה מסר של חברה שרוצה ויודעת לתת שירות מצוין.
חבל מאד שיש חברות נותנות שירות שעדיין לא למדו את מה שאני כבר הספקתי לשכוח.
טוב, נו, צודקות/ים, לא באמת שכחתי. ועדיין…

על הדרת והאדרת גברים

לו רק גברים היו מוקיעים פגיעה ואונס של נשים על ידי גברים כמו שהם מוקיעים אונס (לשיטתם) של השפה על ידי נשים, מי יודעת? אולי היינו מגיעות רחוק יותר בכל הקשור למאבק באלימות כלפי נשים.

דורון קורן – הארץ – 5.4.2016: ״לכו לראות את חנן גולדבלט בהצגתו החדשה, כי ההחרמה המאורגנת שלו גם לאחר שריצה את עונשו היא לא צודקת ולא חוקית״.

דורון קורן – הארץ – 6.11.2018: ״יש לפחות מניירה בולטת אחת שנוימרק אימצה לעצמה, וזו נטייתה לפנות אל צופיה בלשון נקבה ("שלום לכן", "מתחילות" וכיו"ב). פה ושם כשנתקלתי בזה זפזפתי הלאה מהתוכנית. אני יודע מתי אני לא מוזמן, גם אם זוהי בסך הכל הדרה לשונית קטנה ומשעשעת״.

ובהמשך הכתבה, בהתייחסות לחוזה שנכתב בנקבה וכלל ״סעיף פתיחה שלפיו "מלים המתייחסות למין נקבה, כוונתן גם למין זכר וכך להיפך"״ כותב קורן: ״לעברית […] יש חוקי יסוד משלה וספק אם אפשר לאנוס אותה ככה, כלאחר יד״.

(לא מביאה הפעם קישורים. רוצים להקיא? זכותכםן, אבל תצטרכו לגגל בעצמכןם).

ואני אומרת ש…

זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי דורוני מרגיש הדרה לשונית. דורוני מרגיש לא מוזמן וזיפזפ מהתכנית.

אבוי! מה נעשההה עכשיו???

אני אגיד לכן מה נעשה – אחרי שדורוני יירגע מההיסטריה שלו אולי נוכל לשבת כמו בנות אדם ולדבר, אבל עד אז יש לי בקשה מעיתון הארץ – אם אפשר לדאוג לקצת פחות אדי גבריות רעילה, מרעילה ומקופחת בעיתון שלכןם (אוי ואבוי! אנסתי את השפה), וגם לקצת פחות כתבות תמיכה בגברים שפגעו בנשים, אנחנו ממש נשמח.

שתהיינה לראשת

לכבוד הבחירות לרשויות המקומיות, בחר אבשלום קור לפרסם פוסט טרחני בפייסבוק שבו הוא מבהיר לנו שהנחה את עמיתיו בגלי צה"ל להקפיד על השימוש בביטוי ראש העיר ולא ראשת העיר. מהדברים שאמר בטלוויזיה עלתה בבירור העמדה לפיה יש אמת לשונית אחת והיא שלו, ושכל מי שמנסה להכניס את השימוש בראשת עושה את זה מטעמים אידיאולוגיים.
האקדמיה ללשון העברית, שדווקא מאשרת את השימוש בראשת (באותם כלים של קור עצמו), מיהרה להבהיר בפוסט שלה שהאמת הלשונית היא דווקא שלה ושאישור הצורה הזו ״לא נועדה להיענות לדרישה אידיאולוגית כלשהי״, כדברי האקדמיה.
לפוסט של קור הקליקו כאן
לפוסט של האקדמיה ללשון העברית הקליקו כאן

ואני אומרת ש…

זה וגם זאת יכוליםות לקפוץ לי. מה זה הקשקוש הזה על "כן אידיאולוגיה" או "לא אידיאולוגיה"? לא מצליחה להבין מתי הפכה אידיאולוגיה למילה גסה.
יש לי חדשות גם לקור וגם לאקדמיה – לכולןם יש אידיאולוגיה. כן, כן, גם לך אבשלום קור יש אידיאולוגיה. אני יודעת שזה יפתיע אותך, אבל זו המציאות.
האידיאולוגיה שלך היא השמירה על המסורת, ההיצמדות לתנ״ך, למקורות ולכל מה שהיה מאז ומבחינתך גם לתמיד.
האידיאולוגיה שלי, שלנו, היא יצירתיות, חדשנות והנכחת קיומן של נשים בשפה סקסיסטית שמדירה אותן מתוכה מאז ומתמיד, ומבחינתנו לא עוד.
כל ההבדל בינינו הוא שהאידיאולוגיה שלך שקופה ונתפסת טבעית ולכן קל לך יותר לצייר את עצמך כמי שהגיע להציל אותנו מעצמנו. לך קל יותר להציג אותנו כהזויות שבאות עם רעיונות אידיאולוגיים מוטעים שמאיימים על השפה ואת עצמך כמי שבא אך ורק עם האמת הלשונית. זה כל ההבדל בינינו.
אבל האמת? ורק האמת?
תכלס, זה יותר משעשע אותי ממרגיז אותי. למה?
כי אני סמוכה ובטוחה שההיאחזות הזו במקורות היא כל כך פתאטית, מנותקת וחסרת סיכוי שסופה להיעלם מהעולם.
כי הנשים (ומעט מעט מעט מדי הגברים) שמתעקשות לעשות שינוי גם דרך השפה נחושות מדי, חכמות מדי וצודקות מדי כדי שלא להצליח גם במאבק הזה.
ותזכרו ששמעתםן את זה ממני.
אגב, אחת המגיבות לפוסט של קור כתבה לו ״תודה לך. אכלו לנו את הראש עם ה״ראשת״ הזאת״.

ועל זה אני אומרת ש…

אויש, נו, תנוחי.

גם לוזרית וגם בכיינית. מעניייייין!

״אין לה גבולות, מתברר שכל סירחון כשר״.
״אחת עבדה אצלו. השניה מנכ"לית קישוט. שתיהן מסוכנות. רק גברים מנהלים״.
״אז מי פה עסקנית ומי מנהיגה חדשה?״.
״גם לוזרית וגם בכיינית. מעניייייין!״.
אלו רק מעט מההודעות הרבות שנשלחו אלי, כמו גם לאלפי תושביםות נוספיםות שגרים בעמק חפר, בחודשיים האחרונים כחלק ממערכת הבחירות לרשויות המקומיות.

ואני אומרת ש…

צריכות לדבר, שלא לומר לצעוק, על הדבר הזה ולטפל בו בדחיפות.
אינני מתכוונת לעסוק בתוכן ההודעות האלו, שחלק מהן הגיעו אלי כ-sms לנייד וחלק מהן נחתו אצלי בתיבת המייל. אין לי גם כוונה לעסוק בשפה הירודה, בעלבונות האישיים, בספינים, בהאשמות המבוססות יותר או פחות, במיזוגניה כמובן, שאי אפשר בלעדיה, וגם לא בשאלה מי שולח/ת אותן ועד כמה המועמדיםות שותפיםות לזה או לא.
כל אלו פחות מעניינים אותי.
אני רוצה לדבר ולצעוק על עזות המצח. על החוצפה לחדור יום יום לפרטיות שלי ולהפר אותה ברגל גסה.
כן, לשלוח לי sms ו/או מייל זה לחדור לפרטיות שלי. בטח ובטח כשזה קורה על בסיס יומיומי. הנייד והמייל הם מרחבי תקשורת אישיים שלי שאני זו שאמורה לשלוט עליהם ולבחור את מי שעושה בהם שימוש. לא בכדי נחקק חוק הספאם. חוק זה יוצא מנקודת המוצא לפיה לא סביר לתת לבעלי הכוח (במקרה זה מפרסמי עסקים ומוצרים שונים) לחדור לפרטיותן של האזרחיות והאזרחים ולהפר את שלוותן.
אה-מה-מה? הפוליטיקאיםות לא טיפשיםות והםן מודעיםות לכוחן של ההודעות האלו ולכן החריגו מחוק הספאם הודעות של בחירות. How convenient.
דוגמה בוטה במיוחד של זה, אגב, חוויתי כחברת מרצ בתקופת הבחירות לראשות המפלגה. מתקפת הסמסים והמיילים הייתה אז כמו בליץ מטורף שהוציא אותי מדעתי והשאיר אותי ורבות אחרות/ים חסרות אונים מולו.
כמו אז כך גם בחודשיים האחרונים בעמק חפר ההודעות מגיעות ומגיעות וכל פעם ממספר אחר, או מכתובת אחרת כך שאי אפשר באמת לבטל או לחסום את זה.
אבל אני לא רוצה לבטל, ואני לא רוצה לחסום. אני רוצה, שלא לומר, תובעת, שיכבדו את הפרטיות שלי ויפסיקו עם זה.
יש מספיק אמצעי תקשורת פומביים במרחב הציבורי (שלטים, דפי פייסבוק, פליירים ועוד) שעומדים לרשות המועמדיםות, ולא ייתכן שהמרחב הפרטי של האזרח/ית יהיה הפקר רק כי יש עכשיו בחירות.
הדבר הזה חייב להיקבע בחוק, ורשויות אכיפת החוק צריכות כלים לאיתור שולחי ההודעות הללו ולהענשתם בחומרה כדי למגר את התופעה הבזויה הזו.
ויפה מערכת בחירות אחת קודם.

זה מטריד אותי

להלן כותרת ותת כותרת של כתבה שהתפרסמה ב-18.10.18 ב"מקום הכי חם בגיהנום":
"סמנכ"ל המכללה הטכנולוגית תל חי: אם לא תלבשו גופיה, לא יטרידו אתכן.
הסמנכ"ל הופיע היום בפני סטודנטים לרגל פתיחת שנת הלימודים. תוך כדי הצגת תקנון המכללה הסביר כי אם הסטודנטיות יקפידו על לבוש צנוע, לא יהיו הטרדות מיניות בקמפוס. סטודנטית שנכחה במקום: הייתי בהלם".
הכתבה המלאה כאן.

ואני אומרת ש…

אנחנו עובדות, מתאמצות, חוקרות, מסבירות, מפרסמות, כותבות, מופיעות בתקשורת, ו… מה מסתבר? מסתבר שאנחנו מדברות ללמפות.
הנה מגיע לו מר סמנכ"ל המכללה הטכנולוגית תל חי וקבל עם וסטודנטיות/ים מסביר שלבוש צנוע מונע הטרדות מיניות.
לא! יצחקי. לא! מה לא היה ברור בשיעורים, ובכתבות, ובמחקרים, ובפוסטים ובתכניות הטלוויזיה והרדיו שבהם דיברנו וחזרנו והסברנו על האשמת הקורבן ועל עד כמה היא נטועה עמוק בתרבות האונס?
הייתכן שלא הקשבת?
למי שתהתה, יצחקי ממש לא מכחיש את הדברים שמיוחסים לו, וגם בכלל לא מבין מה הבעיה, וחבל שכך – "בשיחה עם המקום הכי חם אמר יצחקי: "הקראתי מהתקנון. לפני ההרצאה שלי הייתה הרצאה על מניעת הטרדה מינית, אז אמרתי שלבוש צנוע יכול למנוע הטרדות. גם לבנים אסור להופיע ללימודים עם גופיות, לא רק לבנות. לבוש צנוע מונע תופעות של דברים כאלה".
נו באמת. מחיאות כפיים, יצחקי, על ההקפדה על שוויון מגדרי. אין ספק (יש ויש) שהעובדה שסטודנטים גברים לא ילבשו גופיות תגן עליהם מפני הטרדות מצד סטודנטיות ומרצות. וגם אין ספק (יש ויש) שבחברות ומגזרים שבהם מתלבשות צנוע אין הטרדות מיניות(*).
מספיק!! ודי!! נשים מוטרדות, מותקפות, נאנסות ונרצחות מסיבה אחת בלבד והיא שגברים מטרידים, מתקיפים, אונסים ורוצחים אותן.
לא בגלל מה שהן לובשות, או אומרות או עושות או לא עושות. וההבנה הזו חייבת לחלחל בדחיפות למוח ולהבנה של כולנו כולל כולנו.
כן. גם של סמנכ"לים של מכללות.

(*) לאלו מכםן, כמו יצחקי, שגם לא הקשיבו, רק שתדעו שכבר מזמן הפסקנו לספור את המחקרים שהוכיחו שזו ממש לא המציאות.

שלושים שנה בלעדייך, אמא

את אמא שלי האהובה איבדתי לפני שלושים שנה, וכיום אני כבר יותר מבוגרת מהגיל שבו הייתה כשנפטרה.

ואני אומרת ש…

אני מזדקנת ואמא נשארת צעירה לנצח.
אמא השאירה אחריה ארכיון כתבים עשיר שמזה שנים רבות אני חושבת מה אפשר לעשות איתו ואיך אפשר להנציח בעזרתו את זכרה.
לפני חודשיים שמעתי בגלי-צה"ל את טלי ליפקין שחק מזמינה א.נשים לבוא ולספר על הזיכרונות שלהםן ממלחמת יום הכיפורים לכבוד תכנית שתוקדש לכך בערב יום כיפור. מיד חשבתי על ערימת המכתבים שאמא כתבה לאבא בחודשים הארוכים שהיה בחזית וכשהגעתי הביתה שלחתי מייל לעורכת התכנית והצעתי לה את זה.
לשמחתי ולהתרגשותי הרבה, טלי ליפקין שחק, עיתונאית ושדרנית רדיו משכמה ומעלה, אכן הזמינה אותי להשתתף בתכנית, ואני מודה לה על השיחה הרגישה והמרגשת ועל הבמה שהעניקה לי להנציח את אמא ואת מילותיה החכמות.
אינני רוצה להרחיב בדברים, כי בקישור למטה תוכלו לשמוע את השיחה במלואה, אבל אני כן רוצה לשתף אתכןם בציטוט אחד מתוך המכתבים של אמא שלא נכנס לתכנית. בקטע הזה היא מתייחסת לכך שהיא חוזרת לעבודתה כמורה למלאכה בביה"ס היסודי ברמת הכובש:
"מחר מתחילים הלימודים ואולי זה טוב לילדים, אך לי קשה קצת לרכז את המחשבות לקראת המשימה. מאידך אין ספק שזה יעזור להעביר את הימים הארוכים וצריך לעשות משהו כי יש להחזיק את חיי העורף כתיקנם. זו התרומה היחידה שאני יכולה לשאת למאמץ המלחמתי, מה לעשות כי כה דלה תרומתי"

ועל זה אני אומרת ש…

אני חייבת להעביר לאמא מסר ממש ממש חשוב:
אמי האהובה, תרומתך למאמץ המלחמתי לא תסולא בפז. תרומתך שלך ושל כל הנשים באשר הן. הנשים שנשאו בעול הילדים, עול הבית, עול הטיפול במבוגריםות, בחוליםות ובפצועיםות, ובדאגה ליקרים הרחוקים. אתן הנשים שנשאתן כולכן בעול הכלכלה כולה והחזקתן אותה איתנה ובכך אפשרתן לחיים לחזור למסלולם כשהסתיימה האלימות המלחמתית. תודה. כולכן תרמתן תרומה משמעותית וחשובה. ואל תתנו לאף אחד לומר לכן אחרת.

הקליקו כאן לתכנית המלאה (השיחה איתי החל מדקה 0:30:00 למשך רבע שעה):

הקליקו כאן לווידאו הקצר שהועלה לדף הפייסבוק של גלצ