ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.

אֵם כֹּל חַטְּאַת

3 תגובות

יושבת לי עם עיתוני השבת ועיני נופלת על כתבה של אור קשתי שכותרתה ״אף אחד לא עוקב אחר יישום החלטות ממשלה״.
בכתבה מתאר קשתי איך מנהלים מדינה בלי יישום של כלי ניהול הכי אלמנטריים:
״התפקיד [של מעקב אחר החלטות הממשלה] אמנם נמצא באחריות מזכירות הממשלה, אולם הוא "כמעט שלא נעשה בשל חוסר ידע, כח אדם וכלים מהותיים"… מזכירות הממשלה עוסקת בניהול שוטף של הממשלה, אך מתמקדת בעיקר בהיבטים פורמליים. לעומת זאת, "מנגנונים של מעקב ודיווחים לא הוטמעו"״.
״"האמת הפשוטה היא שאין מעקב אחר החלטות הממשלה", אומר גורם במשרד ראש הממשלה, "זה מצב הזוי, בלתי נתפס. קשה להעלות על הדעת שדבר כל כך בסיסי לא מתקיים. כל החלטה שמתקבלת בממשלה מתויקת באחד המשרדים, וגם מתפרסמת באתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה, אבל אף אחד לא בודק אם היא מיושמת… לדבריו, מקרה אחר מועד לליקויים הוא החלטה רחבת היקף, המחייבת שיתוף פעולה בין כמה משרדים. "לא תמיד יש מי שיוודא שכל אחד מהגורמים יעשה את המוטל עליו"״.
להיעדר המעקב על החלטות הממשלה והבקרה המלאה על תוכניות העבודה של המשרדים יש השלכה ישירה על מידת האפקטיביות של ביצועי הממשלה. "המשרד לפיתוח הנגב והגליל מתפאר שהשקיע מאות מיליוני שקלים בנגב. זה יפה, אבל איך נדע שזהו הגורם לכך שצעירים יישארו שם? היעדר המדידה מונע את היכולת להבין מה עובד והאם ההשקעה באמת השיגה את התוצאה. זו טרגדיה ניהולית", אומר אחד המקורות״
(ויש שם עוד דברים חשובים, אבל אין לי כוח להעתיק אז תקראו לבד כאן:
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2558823)

ואני אומרת ש…
אני טוענת מזה שנים רבות, שאחת הבעיות האקוטיות של מדינת ישראל היא היעדרם של מנגנוני פיקוח, בקרה ואכיפה, ולכן אני תמיד מאד שמחה כשהנושא צץ לו לפתע בתקשורת, אך לצערי הרב כשם שהוא צץ כך הוא גם נעלם. עד הפעם הבאה כמובן.
הכתבה מדברת על מעקב החלטות ממשלה שלא מתקיים, אבל הבעיה הזאת שזורה לה לכל רוחב היריעה של עבודת הרשויות המבצעת והמחוקקת.
לא רק הממשלה מחליטה החלטות ואיש לא עוקב אחריהן, לא רק המשרדים מציבים יעדים ומתכננים תכניות ואף אחד לא בודק אם החלטות הממשלה נמצאות שם במלואן ואם התכניות בוצעו והיעדים הושגו, אלא שגם הכנסת מחוקקת חוקים שאין עליהם בקרה, מעקב, פיקוח ואכיפה ראויה על יישומם. (#לא_כל_החוקים, יאללה בסדר).
ולמה אני טוענת שזאת אחת הבעיות האקוטיות של המדינה?
פשוט מאד.
בואו נחשוב רגע על מיני רעות חולות המוכרות לכולנו – שחיתות, שוחד, מעילות, וגם פגיעה, התעלמות והזנחה של חלשים, מנגנונים מנופחים, בזבוז כספי ציבור, מחדלים ותקלות שונות ומשונות (חלקן כאלו שגובות חיי אדם, או ״סתם״ הורסות את הטבע), הזנחה של סוגיות בוערות ואפילו הבטחות חלולות וריקות מתוכן ועוד ועוד כ״יד הרעות החולות״ הטובה שלכם.
לכאורה, אין חוט מקשר בין כל הדברים האלו. סתם אוסף של דברים מרגיזים ומקוממים. אבל זה רק לכאורה. כי אם תחשבו על מנגנונים יעילים של פיקוח ואכיפה, אז תבינו שהיעדרם של מנגנונים אלו זהו בדיוק החוט שקושר את כל הרעות החולות הללו ביחד ומספק להן אוויר לנשימה.
ניהול ב״נפנופי ידיים״ כל אחד יכול לעשות, אבל ניהול של תכניות עבודה מתוכננות, מפוקחות, מבוקרות ובעיקר נאכפות, מיושמות ונמדדות זה כבר ליחידי סגולה. באמת. זאת היכולת הכי גבוהה שנדרשת כדי לדאוג שמשהו ״יתקתק כמו שעון שווייצרי״.
אוקיי, אז אני לא מצפה ממדינה ש״תתקתק כמו שעון שווייצרי״ בוודאי לא ממדינת ישראל, בכל זאת בתוך עמי אני חיה, אבל גם להיות בקצה השני של הסקאלה זה (כנראה) לא מחויב המציאות, אלא סתם המקום הכי נוח להיות בו לכל מי שמגיע לעמדות השליטה וההשפעה האלו. תכל׳ס מי צריך ת׳כאב ראש הזה כתוספת לכל שאר כאבי הראש שיש להם. אני לגמרי מבינה אותם.
האמת, שביני לביני אני תוהה מזה זמן רב, מה בכלל היכולת של מנגנוני הממשל שהתפתחו במדינות המערב ב״מאה פלוס״ השנים האחרונות, באמת לשלוט, לנהל ולפקח באיכות שכולנו היינו רוצים שזה יקרה, אך לא הגעתי למסקנות חד משמעיות בעניין. זה נראה לי כמעט משימה בלתי אפשרית. מן גולם כזה שקם על יוצרו.
Having said that אני כן מאמינה שהמפתח טמון בשילוב של כוח הטכנולוגיה עם כוחם של ההמונים לייצר מערך שכורך בין פעילות הממשל לבין עינו הפקוחה של הציבור שישמש לא רק בתור ״אור השמש המחטא״, אלא כמשהו שיוכל (אולי) לספק את התנאים הדרושים לחיזוקה ולקיבועה של צלע הפיקוח והאכיפה הצולעת והמקרטעת.
לצערי זוהי (כרגע?) רק סיסמה יפה שאין מאחוריה שום דבר מובנה וברור ליישום מחר בבוקר, אבל כשם שכל מסע מתחיל בצעד אחד אז גם כל רעיון מתחיל במחשבה אחת. אז הנה היא כאן לפניכם. ושלא תגידו שלא אמרתי.

3 מחשבות על “אֵם כֹּל חַטְּאַת

  1. באמת ממש שווה

  2. אין שום ויכוח על הצורך במנגנוני פיקוח, בקרה ואכיפה, אבל אם להשתמש באחת הקלישאות הכי נפוצות בעולם, אזי היעדרם של מנגנונים אלה היא לא הבעיה, אלא סימפטום של הבעיה. והבעיה היא, בשתי מילים, חוסר משילות. וביותר מילים: מנגנון ממשלתי רקוב, לוקה בשחיתות, מוכה נפוטיזם, שמן ועצל (לא כולו, אבל חלקים נרחבים וחשובים בו), שנשען על מערכת פוליטית מעוותת, בלתי-יציבה ומקוטבת. המנגנון השלטוני הזה, גם לו היה רוצה, לא היה מסוגל להציב מנגנוני פיקוח יעילים.
    הרי מי מבטיח שמנגנוני הפיקוח האלה – יהיה טבעם אשר יהיה – לא יסבלו מכל החוליים האחרים של המערכות השלטוניות בישראל? שלא יהפכו לעוד כר פורה למכרזים תפורים מראש לחברים של הבוס, למינויי מקורבים וחברי מרכז נאמנים, לשוחד ושחיתות? או בקיצור: מי יפקח על הפיקוח?

    אני לא ממש אופטימי לגבי היכולת של מדינת ישראל להתייעל ולהציב מנגנוני פיקוח יעילים לעצמה, מכמה סיבות:

    1. אחד המקורות לחוסר המשילות בישראל הוא, שהמערכת והתרבות הפוליטית מבוססות על מאבק, לא על חתירה לפשרה. זה אחד ההבדלים העמוקים בינה לבין המדינות המתוקנות (יחסית) במערב, שההיסטוריה והתרבות שלהן הולידו את הצורך במערכת פוליטית שמבוססת על פשרות. במאבקי הכוח הפוליטיים בישראל, כל צד מנסה לכופף את ידו של הצד השני ולמקסם את רווחיו בלי לחשוב לרגע על טובת המערכת כולה, ובלשון עממית יותר: "שיזדיינו כל האחרים".

    2. בישראל אין הסכמה רחבה לגבי אף סוגייה מהותית הנוגעת לאופייה של המדינה. אפילו הגבולות הפיזיים שלה – המאפיין הכי מובן מאליו של מדינה ריבונית – נתונים עדיין במחלוקת פוליטית עמוקה ומדממת. ונזכיר עוד כמה בקצרה: היחס בין דת ומדינה (בהזדמנות זו אני מבקש לפקפק בתפיסה המקובלת לפיה קיים רוב חילוני בישראל, אבל על כך אולי בפעם אחרת), בין כלכלה וחברה, בין צבא וחברה ואזרחית ועוד – כולם מקור למחלוקות פוליטיות עמוקות, שמתבטאות גם במערכת מפלגתית מפולגת מקרטעת ובחוסר היכולת להקים קואליציות יציבות ובעלות כושר-משילות.
    למשל, סקרים של הלמ"ס מראים שאזרחי מדינת ישראל מצפים ממדינתם להיות מדינת רווחה: הם רוצים שירותי בריאות בחינם, חינוך חינם עד האוניברסיטה (כולל), שירותי רווחה וסעד וכו' ובקיצור: שוודיה. מצד שני, הם לא רוצים לשלם הרבה מסים והרגלי הצריכה והפנאי שלהם מזכירים יותר את אלה של האמריקאים (ונזכיר גם שארה"ב היא עדיין יעד הגירה מוביל בקרב ישראלים. אפילו יותר מברלין). ומצד שלישי: המבנה האוליגרכי של המשק הישראלי מזכיר יותר את זה של רוסיה. אז מה אתם רוצים להיות? סקנדינביה, אמריקה או רוסיה חלילה? זו כבר לא "סתם" חוסר הסכמה, זה כבר מקרה חמור של פיצול אישיות.
    אחד הדברים שמאפיינים את המדינות החזקות במערב – כולל ובמיוחד מדינות סקנדינביה (שהן מודל נוח להשוואה, כי הן לא מעצמות בסדר גודל של ארה"ב או גרמניה) – זה שיש בהן הסכמה רחבה על כמה נושאי ליבה. למשל: שוודיה היא מדינת רווחה. זה מוסכם ומקובל על כל השחקנים במערכת, וכל המאבקים הפוליטיים והמו"מים שלהם מתנהלים תחת ההסכמה הזאת. אפשר להתווכח על גובה שכר המינימום, או על גובה שכרם של עובדי מדינה, או על תקציבי החינוך והבריאות – אבל אף אחד לא מערער על היותה של שוודיה מדינת רווחה. בישראל הסכמה כזאת פשוט לא קיימת, בשום תחום.

    אז איך באמת אפשר לפקח על ביצועיה של מערכת שעסוקה כל הזמן במאבק ושאין בה הסכמה על סוגיות בסיסיות ביותר?
    הוזכר פה למשל המשרד לפיתוח הנגב והגליל, שאף אחד לא בודק במה הושקעו מיליוני השקלים והאם הם השיגו את המטרה שלשמה הושקעו.
    וגם אם היו בודקים – מהן בדיוק מטרתו ותכליתו של המשרד לפיתוח הנגב והגליל? (ולא, "לפתח את הנגב והגליל" זו לא תשובה לגיטימית). זה הרי משרד שהוקם בזמנו בחופזה במסגרת משחקי כס קואליציוניים, ושמטרותיו נתונות להלכי רוחו וגחמותיו של השר המכהן: היום יושב שם שר מהליכוד, שרואה לנגד עיניו חשיבות אסטרטגית בייהוד הנגב והגליל, ולאחר הבחירות יישב שם שר ממרצ (נגיד) שיחליט שמטרתו העיקרית היא למצוא מזור לבעיית יישובי הבדואים. כל זה לגיטימי לגמרי – תפקידו של שר הוא ליצוק תוכן פוליטי ולהציב חזון למשרדו, ותפקידם של עובדי המשרד להוציא אותו לפועל – אבל כאשר בשום תחום אין הסכמה בסיסית (כמו למשל על השאלה: מה המשמעות של "פיתוח הנגב והגליל"?), וכשהשר מתחלף כל שנתיים, וכשמשרדי ממשלה מוקמים כדי למצוא תפקיד לאיזה ח"כ נעלב – מה יועיל הפיקוח על תפקודם?

    • הניתוח שלך הוא ניתוח נכון בכל הקשור לאי ההסכמה השלטת במדינת ישראל, אבל יש איתו שתי בעיות, בעיני.
      אחת שהוא קצת קיצוני ומכליל כאילו השחיתות, הנפוטיזם, העצלנות, חוסר היעילות וכו וכו נמצאים בכל כולל כל כל חלקי הממשל המדינה ומוסדותיה ולא כך הוא הדבר. ללא ספק יש ה-מ-ו-ן מה לשפר ולאן לשאוף אבל אני בטוחה שגם בקרב גופים ממשלתיים כאלו ואחרים נעשית עבודה מקצועית ועניינית.
      השניה היא שעל אף שהמצב המתוקן מבחינתי היה שיהיה מעקב, בקרה ואכיפה מתוך המערכת אז לא סתם ציינתי שאחת האפשרויות הן שזה יבוא (כך או אחרת. עדיין לא יודעת איך) דווקא מבחוץ ובעזרת הטכנולוגיה ו״זמן ועניין ההמונים״. בהתייחס למה שכתבת, אזי העובדה ששרים מתחלפים והופכים את המטרות של משרדיהם איננה קשורה לעניין האכיפה והפיקוח. מבחינתי, כאשר שר (מיותר ונעלב ככל שיהיה) מחליט לייהד את הנגב הוא צריך להגדיר חזון, יעדים מטרות ותכנית עבודה ועל כל אלו צריך להתקיים פיקוח ואכיפה בין אם יש הסכמה או אין הסכמה על עצם ההחלטה על הייהוד הזה. כנ״ל לגבי כל חוק, החלטה על תקציב ושאר החלטות וקביעת מדיניות שנמצאים בתחום אחריותן של הרשויות. גם חוק שאני מתנגדת לו הוא חוק שצריך להיאכף. גם העברות כספים ליעדים שאינני מסכימה אליהם צריכים להיות מפוקחים. אי לכך, אינני רואה באי ההסכמות הקיימות, כפי שתיארת אותן יפה ובפירוט רב, כדבר הקשור לצורך הדחוף במנגנוני פיקוח ואכיפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s