אחי כתב כל כך יפה על הסוגיה של "מהי עצמאות בעיני" (כלומר בעיניו), אז בחרתי עבורכם פסקה אחת מתוך הפוסט שלו:
"קראו לי נאיבי, הזוי ואוטופיסט חסר תקנה (ואם אני באמת כזה, אני מקווה שלא אשתנה אף פעם), אבל העולם שאני מדמיין ורוצה לחיות בו הוא עולם ללא גבולות, שבו אנשים יכולים לעבור בקלות ממקום למקום, לפגוש אנשים חדשים ולתקשר איתם ללא מחסומים וללא דעות קדומות.
במובנים מסוימים, העולם היה כזה פעם, טרם עידן הלאומיות – כך למשל הגיעו גלי ההגירה העצומים לאמריקה והתאפשרה תחילתה של נדידת היהודים לפלשתינה – אבל כיום נראה שבני אדם נוטים יותר ויותר להסתגר בטריטוריות מובחנות, להכריז על "עצמאות" (שכבר כתבתי פה למעלה את דעתי עליה) ואז להקיא מתוכם את הזרים והשונים, או לפחות להסתייג מנוכחותם. לפעמים נדמה שביום שבו יפסיקו מדינות להכריז על עצמאותן והתבדלותן, אז תתאפשר עצמאות אמיתית וחופש לבני האדם עצמם".
(את הפוסט המלא שלו תוכלו לקרוא כאן: http://bit.ly/1aVdaHI)
ואני אומרת ש…
ברצוני לחזק את דבריו אבל מזווית מעט אחרת.
הבעיה המרכזית, כפי שאני רואה אותה, היא עצם קיבועה של העצמאות כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד.
תחשבו כמה השאיפה לעצמאות מרגישה לנו טבעית ומובנת מאליה עד שאיננו עוצרים לחשוב על זה אפילו. מה? מי לא רוצה להיות עצמאי?
ועכשיו תעצרו רגע.
ותחשבו שוב.
תחשבו אחרת.
תחשבו האם לא הייתם שמחים (כמוני) לחיות בעולם שיישא על נס דווקא את התלות ההדדית במקום את העצמאות.
עולם שיגדיר את התלות ההדדית כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד וישתית את ערכיו ומדיניותו עליה.
עולם שבו תלות הדדית לא תהיה דבר שנבהלים ממנו, נלחצים ממנו, שבזים לו, שרואים אותו בתור חולשה, עול, מגבלה וחסם.
עולם שמבין שהאסוציאציות שתלות הדדית מייצרת ומקרינה על כולנו הן למשל שוויון, עזרה, אכפתיות, דאגה, שותפות גורל, סולידריות ושאר מילים יפות שתראו כמה קשה ליישם אותן בעולם של אינדיבידואליסטים עצמאיים בלתי נלאים. בעולם שמלא ב"אני ואפסי עוד".
איך כתב אחי? (לא, לא, אל תחפשו את זה בפסקה שהעתקתי. תטרחו ותקראו את הפוסט המלא)
"כנראה שהמרחב היחיד שאפשר לייחס לו עצמאות וחופש, הוא זה המשתרע בין אוזניי".
אז הנה, שיתפתי אתכם במחשבות, שאיפות ובחלומות שיש לי שם במרחב העצמאי שמשתרע בין אוזניי.
מי ייתן ויום אחד הם יתגשמו. לפעמים חלומות מתגשמים.
אתם יודעים.
ואני אומרת ש... 